מדור בדיקת נוכחות במגזין מאת רותי טרבס, איך ללבוש חצאית לעבודה

לבישת חצאית היא סטייטמנט של נשיות, ועדיף לעמוד מאחורי ההכרזה הזאת ולא לנסות "להקטין" אותה על ידי לקיחתה למקום של ילדה-אשה, או להוזיל אותה על ידי גלישה לסקסיות יתר.

עוד לא פגשתי גבר או אשה שלא התפעלו מדמותה של ג'ואן הולוויי, המזכירה הסקסית ממד-מן, המתכופפת בחצאית העיפרון הגבוהה והצמודה שלה ומבליטה באופן מעורר התפעלות את ישבנה הסקסי בעל צורת הלב המושלם. אבל ג'ואן נשארת תמיד בטייפקאסט של המזכירה ולא מצליחה לצאת ממנו, למרות כישוריה הגבוהים. אז נכון, מה שהתרחש בשנות ה-50 בארה"ב אינו בהכרח רלוונטי לישראל של היום, אך בהיעדר קוד לבוש רשמי בישראל בשילוב עם מזג האוויר החם מותיר את ההבחנה בין נשיות וסקסיות מעורפלת. נשים המנסות להחצין נשיות ועושות זאת באופן גס מידי, משלמות על כך מחיר, מכיוון שהן נתפסות קודם כל כנשים ורק אחר כך כבעלות מקצוע. מצד שני, אין כוונתי לומר שיש להצניע או להתנצל על הנשיות שלנו, ההפך הוא הנכון, אך יש לעשות זאת באופן מתוחכם ומחמיא ולזכור תמיד כי כאשר הפיזיות שלנו היא בוטה באופן לא ראוי, התוכן המילולי שלנו מקבל פחות מקום והערכה.

ולענייננו. לבישת חצאית היא מפגן של נשיות. וככזאת יש לשמר אותה בגבולות הטעם הטוב ולהיזהר מחשיפת יתר. הכלל הראשון והברור הוא שהחצאית לא תהיה קצרה מידי, ויש לשים לב שהחצאית מתקצרת עוד יותר כשיושבים. אני לא אשכח דיון רב-מוזמנים שבו השתתפתי ובו עורכת דין בכירה חטאה בחצאית קצרה מידי, ולרוע מזלה הדיון התנהל תחת שולחן אובלי גדול מזכוכית, וכך יצא שהדבר העיקרי שהיה מונח על השולחן היה הרגליים החשופות יתר על המידה שלה.

לא נחמדה למראה

בעידן האורבני מלחמת ההישרדות היומיומית תקפה כפי שהייתה מאז ומעולם, ואין שום סיבה להיות "נחמדה למראה" בהיותך אשה. מי שלבושה במוטיביים ילדותיים או שוגה בטעויות המאירות אותה באופן מגוחך כגון לבוש צמוד מידי, פוגמת בתדמית המקצועית האישית ומורידה מהאפקטיביות של העברת התוכן המקצועי שלה. הופעה מתוחכמת ולא מתחנפת היא שיריון המעביר מסרים של אסרטיביות ורצינות. קל אמנם ליפול למראה גותי אפל ולוחמני, אך לא חייבים לוותר על הנשיות בדרך למראה שיקי ועוצמתי. ז'קט איכותי בגזרה לא סטנדרטית, תיק ייחודי או שימוש בהדפס או מרקם לא שגרתי – כל אלה ושאר הפריטים שלפניכן, תורמים ליצירת מראה סמכותי ובלתי נשכח.

מדור בדיקת נוכחות במגזין "את" מאת רותי טרבס – איך ללבוש אדום לעבודה

הצבע האדום מקושר באופן טבעי עם אהבה ותשוקה, אבל בסביבת העבודה הוא יכול להעביר מסר של ביטחון עצמי וליצור נוכחות משמעותית. 

נשים רבות מעדיפות לא לבלוט במקום העבודה. או ליתר דיוק לא להבליט את הנשיות שלהן במקום העבודה. לפעמים נוח לנו להישאר תחת הראדר ולעשות את העבודה שלנו בשקט מבלי למשוך תשומת לב. אבל במרבית המקרים המסר הזה מקטין אותנו ומכשיל אותנו בדרך לתפקידים בכירים יותר. הרי, אם את לא בטוחה בעצמך מספיק כדי להצהיר על קיומך, כיצד תוכלי לנהל בביטחון צוות של עובדים?

מצד שני, יש את אותן נשים שהכי חשוב להן לצאת חתיכות ולהחצין את הגוף, וההופעה שלהן משדרת סקס אפיל שיוצר מבוכה במשרד. גם הופעה מסוג זה היא מכשול מכיוון שהמסר שעובר הוא שהיתרונות של אותה עובדת טמונים במאפיינים הפיזיים ולא בתוכן המקצועי. כשכולם עסוקים בעל כורחם בשקיפות החולצה, המחשוף או מתווה החזייה – קשה להתרכז בתוכן.

ללבוש אדום יכול להיות הצהרה לא מתנצלת של נשיות וכוח. מכיוון שהוא מושך תשומת לב רבה יש להקפיד שלא תהיינה טעויות מביכות. אם מדובר בשמלה אדומה למשל, אז שלא תהיה צמודה מידי או הדוקה מידי. את האדום אפשר לקחת למקום אלגנטי מאד כפי שמציגה לנו רוז בתמונה, או למקום של בוהו-שיק על ידי שימוש בשכבות טקסטורות וריבוי גוונים, כפי שמציגה לנו הדס.

מדור בדיקת נוכחות במגזין את מאת רותי טרבס – האם אפשר לנעול כפכפי אצבע לעבודה?

כפכפי אצבע שטוחים הן אחד הפריטים הנוחים ביותר וכשאף אחד לא רואה אפשר גם להוריד אותם ולשבת יחפים תחת שולחן העבודה. אבל, לנוחות יש מחיר יקר; כפכפי אצבע עלולים לשלוח את המסר הלא נכון לגבי המחוייבות המקצועית שלי.

במקומות עבודה רשמיים בהם יש קוד לבוש פורמלי, אסור לנעול כפכפי אצבע. ולכן לא נראה כפכפי אצבע בבנק, במשרד עורכי הדין, במשרד רואי החשבון ובמרכזי שירות בהם יש קבלת קהל רשמית כמו אלה של חברות הסלולאר. הסיבה לכך מאד פשוטה. כפכפי אצבע שטוחים, ובעיקר אלה הפשוטים מהגומי, שולחים את המסר הבא: "באתי לדפוק שעון וללכת לים". גם אם ממש לא התכוונתי למסר הזה, תמיד יהיה מי שיפרש את הכפכפים כסימן לחוסר רצינות וחוסר מחוייבות.

כאשר התפקיד דורש גם ייצוגיות ואינטראקציה עם גורמים שהם חיצוניים לארגון, החשיבות של המסר המקצועי שעובר באמצעות הלבוש גוברת, מכיוון שהתדמית האישית משפיעה גם על התדמית הארגונית. אדם מן החוץ עלול לחשוב בטעות שמדובר בארגון שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה, או שהעובדים אינם מכבדים את מקום העבודה.

אך כולנו יודעות שהפרשנות הזאת, שמקשרת בין קלות דעת וחוסר רצינות לבין סוג הנעליים הוא סטריאוטיפי ולא בהכרח קשור למציאות. הרי בהחלט ייתכן שאני לוקחת את העבודה שלי ברצינות ובמקביל אני בוחרת בכפכפי אצבע מתוך נוחות בלבד. ואפילו ייתכן שמקום העבודה מרוויח מכפכפי האצבע שלי כי התפוקה שלי במיטבה כאשר אצבעות הרגליים שלי חופשיות ומאוורוות. ויכול להיות שאני בוחרת בכפכפי אצבע כי זה הדבר הטרנדי ביותר, ובהחלט ייתכן שההאוויאנס שלי יותר יקרים מאשר שאר סנדלי הקיץ שלי. אבל זה לא משנה. מכיוון שברירת המחדל היא כה מובהקת; ים או גן שעשועים של אחר הצהריים, חובת ההוכחה על הנועלת להוכיח שהיא רצינית ומקצוענית. לפיכך, על הכפכפים להיות מדוייקים מאד ולא פשוטים בכלל, וכלל ההופעה צריכה להיות מוקפדת מאד.