מדור בדיקת נוכחות במגזין את מאת רותי טרבס – האם אפשר לנעול כפכפי אצבע לעבודה?
כפכפי אצבע שטוחים הן אחד הפריטים הנוחים ביותר וכשאף אחד לא רואה אפשר גם להוריד אותם ולשבת יחפים תחת שולחן העבודה. אבל, לנוחות יש מחיר יקר; כפכפי אצבע עלולים לשלוח את המסר הלא נכון לגבי המחוייבות המקצועית שלי.
במקומות עבודה רשמיים בהם יש קוד לבוש פורמלי, אסור לנעול כפכפי אצבע. ולכן לא נראה כפכפי אצבע בבנק, במשרד עורכי הדין, במשרד רואי החשבון ובמרכזי שירות בהם יש קבלת קהל רשמית כמו אלה של חברות הסלולאר. הסיבה לכך מאד פשוטה. כפכפי אצבע שטוחים, ובעיקר אלה הפשוטים מהגומי, שולחים את המסר הבא: "באתי לדפוק שעון וללכת לים". גם אם ממש לא התכוונתי למסר הזה, תמיד יהיה מי שיפרש את הכפכפים כסימן לחוסר רצינות וחוסר מחוייבות.
כאשר התפקיד דורש גם ייצוגיות ואינטראקציה עם גורמים שהם חיצוניים לארגון, החשיבות של המסר המקצועי שעובר באמצעות הלבוש גוברת, מכיוון שהתדמית האישית משפיעה גם על התדמית הארגונית. אדם מן החוץ עלול לחשוב בטעות שמדובר בארגון שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה, או שהעובדים אינם מכבדים את מקום העבודה.
אך כולנו יודעות שהפרשנות הזאת, שמקשרת בין קלות דעת וחוסר רצינות לבין סוג הנעליים הוא סטריאוטיפי ולא בהכרח קשור למציאות. הרי בהחלט ייתכן שאני לוקחת את העבודה שלי ברצינות ובמקביל אני בוחרת בכפכפי אצבע מתוך נוחות בלבד. ואפילו ייתכן שמקום העבודה מרוויח מכפכפי האצבע שלי כי התפוקה שלי במיטבה כאשר אצבעות הרגליים שלי חופשיות ומאוורוות. ויכול להיות שאני בוחרת בכפכפי אצבע כי זה הדבר הטרנדי ביותר, ובהחלט ייתכן שההאוויאנס שלי יותר יקרים מאשר שאר סנדלי הקיץ שלי. אבל זה לא משנה. מכיוון שברירת המחדל היא כה מובהקת; ים או גן שעשועים של אחר הצהריים, חובת ההוכחה על הנועלת להוכיח שהיא רצינית ומקצוענית. לפיכך, על הכפכפים להיות מדוייקים מאד ולא פשוטים בכלל, וכלל ההופעה צריכה להיות מוקפדת מאד.
